חיים נחמן ביאליק / לֹא הֶרְאַנִי אֱלֹהִים

לֹא הֶרְאַנִי אֱלֹהִים בַּחֲלוֹמוֹת לָיְלָה
וְקוֹסֵם לֹא-נִחֵשׁ לִי,
אֵיפֹה יִדְבָּקַנִי יוֹמִי הָאַחֲרוֹן
וּמַה-דְּמוּת לְקִצִּי כִּי-אֵדָע:
אִם בְּתוֹךְ אָהֳלִי עַל-יְצוּעִי אֶגְוָעָה
וּמַחֲמַדַּי כֻּלָּם עַל-יָדִי,
עַד-אֶחָד יָבֹאוּ, יַחֲנוּ עָלַי דּוּמָם,
מִשְׁמֶרֶת אַהֲבָה וּקְדֻשָּׁה סְבִיב מִטָּתִי,
וּמָנוּ נִשִׁימוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת בְּחֵיק אֵל חַיָּי
כִּמְנוֹת סְגֻלּוֹת חֶמְדָּה –
אוֹ בָזוּי וּמְנֹאָץ, זְעוּם אֱלֹהִים וְאָדָם,
שְׂנוּא חֶבֶר וּפְלִיט מִשְׁפָּחָה,
בְּתוֹךְ מִכְלָא נָטוּשׁ, עַל אֲלֻמַּת תֶּבֶן,
אֶת-נַפְשִׁי, חֲלָלָה וּטְמֵאָה, אֶפַּח;
לֹא יַעֲמֹד אִישׁ עַל יְצִיאַת נִשְׁמָתִי
וְיָד לֹא-תִרְעַד עַל-עֵינַי הַכָּבוֹת.
אוֹ אוּלַי בְּעֶצֶם רְעָבִי וּצְמָאִי
לַחַיִּים וּלְכָל-מַנְעַמּוֹתָם
בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ, עַל-אַף הַיּוֹצֵר וַחֲמָתוֹ,
בְּמַתַּת יָדוֹ אֶבְעָט,
וּכְהַשְׁלֵךְ נַעַל מְגֹאֶלֶת מֵרֶגֶל
נַפְשִׁי לְרַגְלָיו אַשְׁלִיכָה.
וְאוּלַי מֵרֹב הַאֲרֵךְ רוּחַ אֶמָּקָּה,
וּמֵרֹב יַחֵל וְהַחֲרֵשׁ,
וְנִשְׁפְּכָה נַפְשִׁי אַרְצָה בִּמְרֵרָתִי,
וּבִדְמֵי לִבִּי אֶפְלְטֶנָּה.
אוֹ שֶׁמָּא כְּמַרְגָּלִית, וְנֹגַהּ עוֹלָם לָהּ,
עִם-דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה תִּפֹּל,
וְרָעֲדָה, וְזָרְחָה אַחֲרַי דּוֹרוֹת רַבִּים
לָעֵינַיִם לֹא-רָאוּנִי.
וְאוּלַי כַּפַּרְפָּר, מִסָּבִיב לַשַּׁלְהֶבֶת
רַקֵּד וּפַזֵּז תֵּצֵא נַפְשִׁי;
אוֹ כְשַׁלְהֶבֶת הַנֵּר עַצְמָהּ, לִפְנֵי כְלוֹת שַׁמְנָהּ,
בְּחַבְלֵי מוֹתָהּ תְּפַרְפֵּר,
וְהִבְהֲבָה וְעָשְׁנָה עוֹד יָמִים רַבִּים,
תַּעְתּוּעִים לָעָיִן,
עֲדֵי נָפְלָהּ פִּתְאֹם אֶל תְּהוֹם אֲפֵלָה
וְכָבְתָה לָנֶצַח.
וְאוּלַי כַּשֶּׁמֶשׁ לִפְנֵי שָׁקְעָהּ – פִּתְאֹם
בְּכָל-לַהֲבוֹתֶיהָ תִּתְלַקֵּחַ,
וְהֵפִיצָה בֶּעָבִים לַפִּידֵי אִשָּׁה,
וּמְדוּרוֹתֶיהָ בְּרָאשֵׁי הָרִים,
וּפְקוּחוֹת לִרְוָחָה אַלְפֵי עֵינַיִם
לִקְרַאת זָהֳרָהּ הָאַחֲרוֹן יִשְׁתָּאוּ.


וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יִתְאַכְזֵר לִי אֵלִי –
וּבְעוֹדֶנִּי חַי אָמוּתָה,
וְצָרְרוּ אֶת-נַפְשִׁי בְּתַכְרִיכֵי נְיָר,
וּקְבָרוּנִי בַאֲרוֹן סְפָרִים,
חֹלֶד הַבַּיִת יִגְרֹר לַיְלָה עַצְמוֹתַי,
וְעַכְבָּר מֵחוֹר יְכַרְסְמֵנִי,
וְעָמְדוּ אָז רַגְלַי עַל-קִבְרִי אָנִי,
וּפִי יַגִּיד קַדִּישׁ יָתוֹם אַחֲרָי.


אוֹ אוּלַי תָּפֵל וַחֲסַר טַעַם יָבֹא מוֹתִי,
וּבְאֹרַח לֹא קִוִּיתִיו;
בְּלֵיל חֹרֶף זָעֵף, מֵאֲחוֹרֵי אַחַת הַגְּדֵרוֹת,
כְּכֶלֶב רָעֵב אֶקְפָּא,
וְכִסָּה הַשֶּׁלֶג הָרַךְ עַל הַכֶּתֶם הַשָּׁחֹר
וּמָחָה חֶרְפַּת אָדָם וְחַיָּיו,
וַחֲרוֹק שִׁנַּי הָאַחֲרוֹן עִם קִלְלַת מוֹתִי
הָרוּחַ הַזּוֹעֵם יְסָעֵר.


אדר, תרע"א.





אלהים