אֱלֹהִים



חִדָּלוֹן / מיכה יוסף ברדיצ'בסקי


אלהים משמים השקיף על בני-אדם משרתיו מטה ויתן לזה חרב ולזה חנית ויאמר להם: בואו וחבלו איש את אחיו ורחם לא תדעו, דרכי-מות דרכי ואת החיים נטעתי, למען תת חיילים לחבלי משחית. לא אובה כי ישב אדם תחת גפנו, ואין חפצי כי יבנה לו בית. שבתותי לא תשמרו, את מועדי בַטלו, הסירו את השלום והשלוה מפיכם וקמתם וזרקתם רעל הכל מדרך רגליכם וזנבתם את הנחשלים ותמקו כל חי. דכאו כל נשמה ואני אהיה עם ההרס והכליון. אחזק את האיבה והתחרות. וימלא כל העולם שממה; אסגור את ארובות השמים מלמעלה, אלביש את השמש שׂק ואעוור את עיני הכוכבים. לא יהיה אור אמרתי, כי אם חושך. את החושך הוצאתי ממעמקים ובניתי לו מבוא וישבתי על כסאי ובו אתעטר. מלאו את כוסי מיץ-מוחות ודם-לבבות וערכו שולחן לפני מעצמות ברואי ויצורי. אני לא אדע ראשית, כי אם אחרית. אני לא אברא עוד ולא אשכלל עוד, לא אנוח עד אשר תהיה כל הארץ מדבּר ואין תושב, לא יִוָתר כל אשר נשמה באַפו, כוכבים יאספו נגהם ולא יהיה מטר ולא יעלה צמח. ואז אתיר את מוסרות הטבע, אפרק הכל לרגבים, וגם אני אשקע שוב במצולות תוהו ובוהו והכל אפס ואין. – – –